עדי בוטרוס
שקיעה

שקיעה של עדי בוטרוס מכתיבה את העיתוי ואת האווירה שבהם מתקיים המופע: שעת בין ערביים, השעה שבה האור הופך בהדרגה לחושך, והיום ללילה. שלושה-עשר רקדנים פורסים שורה של תמונות חיות בהשראת דימויים איקוניים, ובראשם דימוי של מדרגות אודסה כפי שהונצחו בסרטו של סרגיי אייזנשטיין- אונית הקרב פוטיומקין.
בוטרוס מרחיק עדות אל זמן אחר ומקום אחר, אל סרט מ-1925 שמבוסס על אירוע שהתרחש ב-1905, ואל סצנת המדרגות הקולנועית שחקוקה בזיכרון התרבותי הקולקטיבי כסצנה בלתי נשכחת של אלימות, בעתה, כאוס ואובדן שליטה. טרגדיה אחרת, רחוקה בזמן ובמקום.

היצירות של עדי בוטרוס התאפיינו לאורך השנים על ידי מחוות של נפילה, אחיזה והישענות, משפטים תנועתיים של נשיאה ותמיכה – כולן התרחשויות שמבוססות על אמון הדדי ומחויבות בין הרקדנים. שקיעה, במובנים מסוימים, היא קינה לערכים האלה. שקיעת היום היפיפיה מהווה תפאורה מטפורית לשקיעה של ציוויליזציה ושל ערכים, לדעיכת האמונה ברוח האדם. הנחמה מגיעה אולי מהמוזיקה: גיטרה קלאסית מפראגוואי או מוזיקה מיערות הגשם בקולומביה, מתחברות למנעד מקורות חוצי גבולות ותרבויות.

שקיעה תתקיים פעמיים על המדרגות. כדרכן של עבודות מחול, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בעבודות מותאמות מקום וזמן, היא תישאר חקוקה בזיכרון של מי שצפה בה, ואולי תקבל חיים חדשים בדמיונם של אלה שלא צפו בה. הזיכרון והדמיון ינסו להחיות את מה שהתרחש באוויר הצלול של ערב קיץ, עם אור היום ההולך ונעלם, מול האורות הראשונים ההולכים ונדלקים בנווה צדק, בין קולות מיפו ותל אביב.