לוחם וחולם
תערוכת שטיחי קיר
1-10.8

"כשעושים כלים – מזהב, מכסף, מנחושת, ברזל, מחמר, מהצומח – לוקחים מהמכרה או מהשדה ומנפים, מזקקים, מכינים חומר גלם עושים כלי, בגד, תכשיט, פסל. מה שנועה עושה – בצד עשיית הדברים עצמם – השטיחים – היא יוצרת מחדש מכרה. ככל שהיא לוקחת יותר – יותר היא מחזירה. פי כמה. לוקחת אתונות ומחזירה את המלוכה. היא לקחה סמרטוטים, חומר המגיע מכמה מכרות: מצמחים, מצבעים, מבתי-חרושת, ממשתמשים מתרבויות של דורות – ויצרה מכרה מסוג חדש: מכרה מרבדים של בדים, של צורות, של דימויים. אנחנו עוסקים כאן בתופעה. כאשר יצירת אמן הופכת לתופעה – היא כבר לא שלו, מאד לא שלו. היא נחלת כולם, לא רק בדרך ההסתכלות הפסיבית, אלא גם ביכולת לעשות הלאה והלאה והלאה באותו האופן. במקום "האני" כמטרה – "האני" כאן הוא אמצעי – הייצור. …. זו פרשת- מים משמעותית ביותר בתרבות כיום, כאשר האמנות נמצאת בתקופה שבה, יותר ויותר, מנצחת "הפורנוגרפיה של האני" ובמקום לפתוח אופקים ליצירה, האמנות הולכת "ומופרטת", מידלדלת ומצטמקת לגודל ולעומק של הקורקבן האישי, עם קידום-מכירות אגרסיבי….. זו דוגמה לתרבות האדם במובן העמוק וגם הרחב של המושג. זאת אמנות במיטבה" וכמן, 1996, 'נועה אשכול – שטיחים'

אשכול החלה לייצר שטיחי קיר בשנת 1973, במהלך מלחמת יום הכיפורים, כששמוליק זיידל, הגבר היחיד בקבוצה לריקוד קאמרי שייסדה, גויס לצבא. גיוסו הוביל את אשכול להפסיק את עבודתה עם הרקדנים ולהצהיר כי אין זה הזמן לרקוד: 'נמתין עד שהמלחמה תיגמר'. לאחר מכן, החלה להרכיב שאריות בד שהצמידה לשמיכה ואז תפרה אותם ביד. זה היה התוצר הראשון בעבודות אסמבלז' הטקסטיל שלה. מרגע זה ואילך, אשכול השתמשה אך ורק בחומרים שמצאה, החל בבגדים שלה ועד חתיכות בדים שאספה מרחבי ביתה. ברגע שמיצתה את המלאי שלה, היא הגדילה את טווח החיפוש – קיבוצים ברחבי ישראל שלחו לה את שאריות הבדים שלהם, והרקדנים שלה אספו "פסולת" בדים ממפעלים. דפוס איסוף זה מסביר את החזרתיות של צורות בעבודותיה ואת הופעתם התכופה של תשלילי פיסות שניתן לזהות כחלקי בגדים, כגון צווארוני חולצה או פתחי שרוולים, למשל.

היצירות המשוכללות נוצרו עם פיסות בד לא גזורות – החל מכאפיות ועד שרידי מדים – שנתפרו יחדיו על ידי רקדניה של אשכול. היא הניחה את חומרי המקור שלה זה על גבי זה, קיפלה אותם או יצרה מהם קולאז'ים ומעולם לא השתמשה במספריים כדי לשנות אותם, כך שנשאר הרבה מקום למקריות ולמצב הרוח שלה בכל יום מסוים. אף שבסופו של דבר חידשה את פעילותה בתחום הריקוד, המשיכה אשכול לייצר שטיחי קיר עד סוף חייה, באופן פורה ובלהט. האם האמנית ראתה הקבלה כלשהי בין עבודתה בתנועה ובטקסטיל, הייתה תהייה שרבות נידונה. אך בדרכים שונות, שניהם משקפים את העניין שגילתה בחוקי הגאומטריה והקינטיקה, לצד העובדה שהפרקטיקה שלה הייתה מושרשת בטקסים של פעילות שיתופית. שטיחי הקיר יוצאי הדופן שלה, הנעים מהפיגורטיבי למופשט, זורים אור חדש על מערכת היחסים הייחודית שבין כוריאוגרפיה לאמנות חזותית. (טקסט מתוך הביאנלה ה-20 של סידני, 2016)

מתוך הטקסט היחיד שאשכול כתבה אודות שטיחי הקיר שלה:
"בתחילה, לא היו לעיסוק זה הסבר או אידאולוגיה. הוא החל כדחף אישי לחלוטין לייצר משהו ולא כדבר הכרוך בהחלטה אינטלקטואלית. זה לא השתנה, אלא שעם הזמן, הצטברות היצירות השלמות שנתלו והוצגו לציבור, הצמיחה סביב העיסוק מעין אידאולוגיה. זה לא דבר שאפשר ללמד או להעניק בגינו נקודות זכות אקדמיות, כי אין כאן מה ללמד. אין בזה חוקים, אין תיאוריה – רק תשוקה…"

"… החומר 'וולגרי', הוא דובר את שפת המקום: אלה בדים כמו אלה שנפגשים עמם יומיום, מסוגים הזמינים בכל מקום ברוב התרבויות של ימינו, כך שזה חומר שחולף רוב הזמן מבלי שמבחינים בו, כמעט כמו האוויר שאנחנו נושמים. בניגוד לכתב תנועה, שבו החומר הוא הפשטה של תנועת הגוף. השימוש בחומר שהושג באקראי מעניק לתליית היצירות אופי של אובְּזֶ׳ה טְרוּבֶה (רֶדִּי מֵיְיד). כשמסתכלים על החומרים, רואים שהם עצמם קומפוזיציות, גם אם ברמה נמוכה – קומפוזיציות בעיצובן המודפס או הארוג, שלרוב הוא תקופתי בצורתו. כשהן אינן אמורפיות, צורות החלקים חוזרות על עצמן למדי, ומהוות בעיקר את צורותיהן השליליות של כסויות הגוף (שרוולים וכיו"ב), המעניקות להם אופי אורגני כמעט, בשל שיוכם לחלקי גוף האדם אותם נועדו לעטוף. צורות שליליות אלה מומרות בפעולת ההרכבה מחדש לכדי צורות חיוביות חדשות, כך שמדובר במעין מיחזור, לא רק של הבד שנזרק, אלא גם של שרידי המחשבה של המעצבת. כמובן שהצבעים שבהם מודפסות הדוגמאות אינן הבחירה שלי. גם כאן, אני בוררת מתוך לוח צבעים שלא בחרתי מראש. התהליך דומה מעט ל"ציור פעולה". תוצאת השילובים חושפת "אני"-בוחרת, שלא תמיד אני מזהה כ"אני-עצמי".

(הטקסט של אשכול פורסם בקטלוג התערוכה "נועה אשכול; שטיחי קיר", Opelvillen Russelsheim, Hatje Cantz, 2013)